מה זה ג'אז? תקשיב/י לתקליט הזה ונדבר

Art_Pepper_Meets_The_Rhythm_Sectionארט פפר היה כבר בן 32, מאחוריו 10 תקליטים וישיבה בבית סוהר, כשבוקר אחד, 19/1/57, הודיעו לו כי באותו היום, בשתיים בצהריים, נקבע לו סשן הקלטות עם שלישיית הקצב המהוללת של מיילס דיוויס, שלהקתו שהתה בעיר (לוס אנג'לס) להופעות.

לא התאים לו. הסקסופון שלו בדיוק חזר מתיקון לא מוצלח, הוא סבל מבעיית הירואין. הוא היה בלחץ.

הוא העריץ את השלישייה הזו, המתופף פילי ג'ו ג'ונס, הבסיס פול צ'יימברס והפסנתרן רד גארלנד. הוא מעולם לא ניגן אתם או פגש בהם. לא היה לו מושג מה הולך להיות ואיש לא תכנן מה ינגנו יחדיו.

זה לא הבטיח מי יודע מה. לא הבטיח, אבל קיים!

הנה סרטון מבוים עם שחקנים, אותו הפיקה אלמנתו של פפר, המתאר את הבוקר של ארט פפר, כולל ההפתעה, הבעיות הטכניות עם הכלי ואפילו סוחר הסמים שמגיע לאולפן. ברקע נשמע הקטע Straight Life (הלחנה מקורית של ארט פפר), המהיר בתקליט, מנוגן במהירות רצחנית, 138 רבעים לדקה (יש אותו להאזנה, באיכות משופרת עם כל התקליט, בהמשך):

ארט פפר אחר, הם כבר היו שם, ממתינים לו ובינתיים כבר בחרו קטע אחד לנגן. הוא בא, הצטרף לסיבוב אחד, מיד לאחר מכן הקלטה וזה הקטע הראשון שהוקלט והוא הפותח את התקליט, You'd Be So Nice To Come Home To. להיט מ-1943. ביצוע נפלא. תלחצו להאזין על רקע המשך הקריאה.

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

וככה במשך כמה שעות, הוקלט התקליט הנפלא Art Pepper Meets the Rhythm Section. לא סתם כונתה השלישייה אותה פגש ארט פפר: ה-סקצייה של הקצב, כי אכן מדובר בסקציית-על אשר בשנת 1957 הייתה בשיאה, הטובה מסוגה. (1957 הייתה גם שנה טובה במיוחד בתולדות הג'אז. שנה שהניבה המון תקליטי מופת. אולי יותר מכל שנה אחרת).

ובאולפן, כל קטע נוגן פעם אחת כחזרה ובפעם השניה הוקלט. זהו. כל הקטעים ב"טייק" אחד נהדר.

חובב ג'אז שייקח את התקליט הזה לידו יראה שם כמה "סטנדרטים" שמוכרים לו, גם שמות הנגנים מוכרים ואפילו את העטיפה כבר ראה במדפי חנויות התקליטים ואולי דילג. עוד תקליט אחד מני רבים הוא עלול לחשוב לעצמו. הוא עלול להחמיץ את אחד התקליטים הטובים ביותר בתולדות הג'אז. אני אוהב את התקליט הזה מאז קניתי אותו בשנות השמונים של המאה שעברה. אין מבקר שלא נתן לו 5 כוכבים.

מה שעושה את התקליט הזה שווה במיוחד, הוא 'הגרוב', הפשטות, הדיוק, השילוב הנהדר של רביעיית הנגנים, הצליל והיופי של הנגינה. זה היה מפגש קסום. הצליח להם מאוד.

שלמות. תקליט כל כך יפה, "הכי יפה בעולם" נהג לומר עמית גולן ז"ל (על הרבה תקליטים הוא אמר את זה והוא תמיד צדק).

מה יש לנו כאן? סקסופון אלט, פסנתר, בס, תופים. התקליט הוקלט לפני כמעט 60 שנה, חודשים ספורים לאחר הקלטת הסטראו הראשונה. כמה שהוא נשמע נפלא.

Art Pepperמה שמעניין הוא שארט פפר היה בכיר נגני האלט סקסופון של החוף המערבי וזו שלישיית הקצב הטובה של ניו-יורק והחוף המזרחי. באותן שנים היה הבדל משמעותי בין הסטייל והצליל "הקשה, השחור" של החוף המזרחי לצליל והסטייל "הרך, הלבן" של החוף המערבי. זה מפגש מיוחד. תערובת נפלאה.

יש תקליטים שקל מאוד להשמיע למי שלא שמעו ג'אז מעולם. אני לא בטוח שזה תקליט כזה. אבל למי שמוכן להאזין, זה לא תקליט קשה בכלל. הוא סוחף והוא מעולה מהדקה הראשונה ועד האחרונה. קטעי הסולו מנגינתיים מאוד.

מה שיוצא דופן בתקליט הוא שאין בו אף בלדה מובהקת, אטית. הקטע האטי ביותר, הוא הבלדה Imagination, המנוגנת בטמפו שאינו אטי. כמה יפה.

הנה כל קטעי התקליט להאזנה, על פי סדר הופעתם בתקליט, באיכות מעולה:

התקליט המובהק של חמישיית מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב הזו, מאותה תקופה (הוקלט במחצית 1956) הוא Round About Midnight.

אשמח לקרוא תגובות. תודה

תקליט חדש ל-Milk Carton Kids – יופי צרוף

Montereyרק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

Andrew Combs – קול חדש ונפלא מנאשוויל

מאז הייתי ילד בשנות השבעים של המאה שעברה, אהבתי, לצד הרוק המתקדם והרוק הבריטי, גם זמרי קאנטרי ופולק אמריקאים שכתבו שירים מלודיים שהיו להיטי רדיו. המיטב של ג'ון דנבר היה בתקליטייה שלי מגיל 12. והיו לי תקליטים של עוד אמנים מהז'אנר הזה שנותר אהוב עלי גם בחלוף השנים.

לפני כחודש נתקלתי במוזיקאי צעיר שנשמע לי כמו הזמרים ההם. עם להיטי רדיו אע"פ שזה לא הרדיו של היום. אחלה שירים, כולם פרי עטו, בהפקה עם צליל קאנטרי-אמריקנה עדכני.

אנדרו קומבס יליד 1986 במקור מדאלאס טקסס שחי ומקליט בנאשוויל ובינואר יצא אלבומו הראשון All These Dreams. איזה תקליט! כל שיר יותר יפה מקודמו.

השירים עצמם פופיים, קליטים ומפזזים וההפקה מעניקה להם צליל אמריקנה עדכני ויפה.

מאז זמרי שנות השבעים כמו ג'ים קרואצ'ה או ג'ון דנבר, לא מצאתי עניין בקאנטרי-פופ, אבל במקרה הזה, השירים אינם דביקים ומעצבנים כמו הקאנטרי-פופ שתשמעו ברדיו קאנטרי או בתחרויות הריאלטי המוזיקליות כמו אמריקן איידול.

מזמן לא נתפסתי על מוזיקה כל כך פופית, פשוטה, קליטה שבמהותה היא מוזיקה לרדיו. הרבה גיטרות סלייד וצליל קאנטרי נהדר. אך בעיקר, שירים יפים יפים וקליטים בצורה יוצאת דופן. פעם אהבתי גם פופ. כיום אני לא מוצא עניין בפופ אמצע הדרך.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנדרו קומבס הוא עדיין שם אלמוני לחלוטין בארה"ב. ביו-טיוב תמצאו מעט מאוד ומספר הצפיות, מאות או אלפים בודדים, הם עדות לכך. אני מהמר שהוא עומד בפני הצלחה גדולה בהרבה.

הנה בהמשך התקליט All These Dreams במלואו להאזנה (וגם לרכישה). אני ממליץ מאוד להאזין. כל השירים טובים:

השיר הראשון Rainy Day Song הוא לטעמי ממש "קילר" ויש עוד כאלה בתקליט. לדעתי, כל רצף השירים שפותח את התקליט, מעולה.

בשיר השני, Nothing to Loose, קומבס, בטון שלו, מזכיר לי ממש את ג'ים קרואצ'ה (Jim Croce). השיר השלישי, Foolin, הוא הסינגל מהתקליט והוא מזכיר בשורה מוזיקלית אחת בפזמון את Crawlin Back to You של טום פטי.

הנה השיר החמישי מהאלבום, Pearl, בביצוע רק עם גיטרה וסלייד. כמה יפה:

הנה בהופעה של קומבס בבר בנשוויל מ-2012 שר את Dark End of the Street:

הנה Too Stoned to Cry שיר מוקדם ויפה של קומבס, מאותה הופעה:

השיר נשמע לי כפרפרזה על שירו של הנק ווליאמס I'm So Lonesome I Could Cry שהוא מהשירים המכוננים במוזיקה האמריקאית.

למי שיתעניין יותר, הנה הקלטות מוקדמות של קומבס, מ-2010 מתקליט שריכז שירים ראשונים, חלקם יצאו במסגרת EP's. ניתן להתרשם מהכישרון כבר כאן. Too Stoned to Cry בגרסת האולפן נכלל כאן: